ר עמוס בובליל – מייסד החינוך הדתי ביפו

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? אם יש אדם כזה, הריהו עמוס בובליל זצ"ל, שנפטר בשושן פורים, בגיל צ' – צדיק - תשעים.

המנוח הגיע מטריפולי בחג העצמאות ב-1949. הוא עבר ליפו, ופגש באשתו לעתיד, רינה לבית משפחת ארביב, שתזכה לחיים ארוכים, כשהיא מצטערת על מחט שתפרה בה אך נשברה. הוא שלף מהמזוודה שבא עימה ארצה, בהיותו סוחר בדים בלוב, חבילת מחטים ובד משובח, ונתן לה. מהתרשמות מכח הנתינה שלו, נקשרו נפשותיהם, והם נישאו בשטח הגדול ביפו, וחיו יחד 65 שנים של אהבה ומסירות לכלל ישראל.

ביפו, ייסד את החינוך הדתי, לרבות בי"ס הרב הרצוג וישיבת יפו,

וכשרשם ילדים, הסכימו ההורים, בשל הדוגמא האישית, כשנוכחו, לדוגמא, שגם רמי, בן המנהיג, לומד על המחצלת...

בלוב, היה פעיל עליה, ושיתף פעולה עם ברוך דובדבני. סגירת המעגל היתה כשבנו, דובדב, שיגר את הרב עו"ד צוריאל בובליל, בן המנוח, לשליחות ב"ע בארה"ב, עם פינויו מימית. מאות ילדים קראו לו בישראל, "אבא", שכן בהיותו מכובד ע"י השלטון בלוב, קיבל "פס חופשי" לעלות על אוניות, ותמיד אחז בידו שני ילדים שקראו לו "אבא". בכל פעם היו אלה שני ילדים אחרים שזכו שיוברחו לישראל בדרך זו...

כמפקח על הכשרות ברבנות, הוא דאג, בדרכי נועם לכשרות, ואף הצליח, עם הרב פרידמן (שחתנו, האדמו"ר מביטשקוב-יפו, לו סייע המנוח להיכנס ליפו, נפטר ביום השבעה של מר בובליל, והרב רפאל, בן המנוח, ספד לו), להגיע עם מאפיית אבולעפיה להסכמה לסגור המאפיה בפסח, ללא תמורה.

המנוח הקים בתי כנסת ביפו. הראשון ע"ש רבי מאיר בעל הנס. הוא דאג שבאישון לילה, בני העדה הטריפוליטנית, יבנו צריף מבלוקים, ולא הסכים להורסו עד שהצליח שייבנה בית כנסת מפואר במקומו. ביכנ"ס ששימש בו כיו"ר לאורך השנים, עד שעבר לגור ברמת גן.

הוא היה כתובת לכל בעיה, וכונה "המוכתר של יפו". אף שגידל שמונה ילדים, בחדר וחצי, כשנודע לו ולאשתו, שישנו ילד קטן שהופקר ע"י הוריו, הוא הודיע: יש לי תאומים בגיל שלו, יהיו לי שלישיה כעת...

עמוס בובליל הצליח במלחמתו במסיון, עת הוציא ילדים יהודים משם, וסייע למשפחות ששלחו ילדים למסיון, בשל מצוקה כלכלית!

הוא שלח את ילדיו, לסייע ברישום ילדים לגן ילדים ממ"ד שהקים. שלושה ימים טרם שנת הלימודים, שאל אותו בנו, צוריאל: הצלחנו לרשום 30 ילדים, אך איפה הגן?! האבא השיב בטבעיות: תמים תהיה עם ה' אלוקיך, ה' לא עזב ולא יעזוב... כך הצליח להביא קרוואן (עוד לפני ההתנחלויות....), ולקבל חשמל מאחד השכנים ששמח להשתתף עם מר בובליל במצוה, ו"נולד" הגן...

כאשר נוכחו שביפו קיבלו הרבה קולות למפד"ל, אף שהיו גם יוצאי בולגריה ועוד אנשים שלא היו קשורים למפד"ל, סיפרו המצביעים שהם הצביעו "ב" – שמבחינתם הינו "בובליל", ובמקרה היה גם האות של המפד"ל... זאת, משום שמר בובליל היה כתובת לכל אזרח ביפו, בהתנדבות מלאה! לרבות לאלה שרצו ללדת בבי"ח דג'ני, בשיכון צהלון, ולא לנסוע עד בי"ח הקריה... וכן סייע לאלה שהתנגדו שקרוביהם ינותחו לאחר המוות, ואף ארגן 1,500 מנות לקימחא דפיסחא, הוא ארגן מאות ילדים בכל ערב שבועות שיצעדו עם ספרי תורה. הוא אף הקים, ביחד עם אשתו נ"י, לפני שנים קרן מלגות באוניברסיטת בר אילן לסטודנטים מעיירות פיתוח.

נס רפואי לשמונה ימים
לפני חודש, אושפז אך לצער המשפחה חטף חיידק בביה"ח, תוך שהוחדר לו טורבוס. הרופאים טענו שיש להזריק לו מורפיום, כדי שלא יסבול, וממילא הוא מבוגר(...). משפחתו היתה סביב מיטתו 24/7, במסירות, ושמרה עליו. במוצאי שבת, התרחש נס, כשהילדים, הרבנים צוריאל ורפאל, והבת עליזה, מחאו כפיים בהתלהבות, ושרו במשך כשעה את השיר אליהו הנביא, במהלך ההבדלה לאבא. לפתע, חזר המנוח לחיים, והחל למחוא כפיים בהתלהבות כחצי שעה!!! הצוות נדהם, והגיב שתופעה זו אינה מוכרת. הרב צוריאל, בנו, שר בתגובה את שירו של הרב קוק: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"!!! מר בובליל זכה לנס של שמונה ימים, עד שנפטר במוצאי פורים, לאחר שזכה לקיים מצוות שמיעת המגילה מבנו, עם פנים זוהרים. כן זכה שכל ילדיו יקראו עימו ווידוי בפטירתו בחצות הלילה. מכיוון שסיפורים כאלה סופרו בעבר, אך אין לכך ראיות, מסכימה המשפחה להעביר התמונה עם מחיאות הכפיים ונס החזרה לחיים במייל [email protected]

ב"שבעה" הופיעו בפני הילדים, שביניהם רבנים, עו"ד, מעולם התכשיטים, מעולם המלונאות ועוד, אנשי ציבור רבים, לרבות רבנים דתיים לאומיים וחרדים, דיינים, אלופים בצה"ל, שרים, שופטים, חכי"ם, ואלפי אנשים שבאו לחלוק למנהיג ציבור, לו הבטיח הרב עובדיה יוסף, ידיד נפשו – ואשר בתו הרבנית עדינה בר שלום, וכלתו הרבנית יהודית יוסף וכן נהגו הופיעו: כל עוד אני בחיים, אתה תהא בחיים, ונפשנו תהא קשורה זו בזו, שכן בניגוד לרבים אחרים שבאו אלי במשך השנים, לבקש ממני דברים, אתה רק ביקשת להטיל עליך עוד משימה למען כלל ישראל והידות בהתנדבות ובדרכי נועם.